אברהם עופר

בעיני הבן

ב-3 בינואר 1977, לאחר שחרב כל עולמו, נדחק אבא למעשה התאבדות והשאיר אחריו מכתב. המכתב כתוב בכתב יד על דף שורות שנתלש מבלוק כתיבה. כולו כתוב בתוך השורות, פרט לדברים הבאים, שהוסיף אבא בין השורות השביעית והשמינית:

מכתבו האחרון של אברהם עופר

במילים אלו, ובמיוחד בהחלפת המילה "אם" במילה "כאשר", ראיתי מעין צוואה "להוציא את צדקתו לאור"; אלא שרק במרץ 2008 התאפשר לי לעיין בתיק המשטרה, וכך יכולתי להשלים את המסכת הזו ולפרסמה. 

אברהם עופר ואשתו שושנה ביום חתונתם 1942

אבא ואמא ביום חתונתם

אבא התגייס כולו לעזרתו של ידלין וידלין זורק את אבא לבריכה עם משקולות קשורות לרגליו

פרשת החשדות נגד אבא הסתעפה מהחשדות נגד אשר ידלין, ובתקשורת התייחסו וממשיכים להתייחס לשני האירועים כפרשה אחת, "פרשת ידלין עופר".

יותר מכול אני זוכר את אבא חוזר על האמירה "חיפשת את אלוהים ולא מצאת, חיפשת את עצמך ולא מצאת, מצאת חבר אמיתי ומצאת גם את עצמך וגם את אלוהיך". אלוהיו של אבא היה האדם, והתגלמות האדם היא החברות. אומרים שחברות נבחנת בעת צרה, ואבא לא נכשל במבחן זה מעולם. אולם במקרה של אשר ידלין, היותו חבר טוב הייתה לו לרועץ.

אברהם עופר ואשר ידלין בוועידת ההסתדרות 1969

אבא ואשר ידלין בוועידת ההסתדרות ב-1969

אושרקה ידלין היה בין חבריו הקרובים של אבא מאז ימי נעוריו. שניהם היו חברי הכשרה בגבעת עדה, ולאחר מכן חברי הגרעין שהקים את קיבוץ חמדיה בעמק בית שאן. מאז ועד מותו לא נפרדו דרכיהם. שניהם היו פעילי תנועות נוער, פעילי מפלגה ומאוחר יותר ניהלו מערכות כלכליות במשק חברת העובדים של ההסתדרות הכללית. עד התאבדותו של אבא, אף אחד מהם לא "עשה לביתו" במשק הפרטי ולו יום אחד. שניהם נחשבו למנהיגים צעירים, ובעת שפרצו הפרשות הם היו באמצע שנות החמישים לחייהם, מהמבטיחים שבין מנהיגי דור הביניים במפלגת העבודה.  

 

תחילתה של פרשת ידלין בשמועות שהגיעו בזמנו ליחידה הארצית לחקירות הונאה במטה הארצי של המשטרה. ב-8 בספטמבר 1976, לאחר פרסום דבר המלצת הממשלה על מינויו של ידלין לכהונת נגיד בנק ישראל, הביאה המשטרה את תוכן השמועות לראשונה לידיעת שר המשטרה ולידיעת היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק, שהורה על פתיחת חקירת משטרה (ר' מכתבו של ברק לחיים צדוק ז"ל, שהיה אז שר המשפטים).

 

מכיוון שאבא לא היה יכול לחלום שפעיל ציבור ימעל בתפקידו, ולו בשווה פרוטה, הוא היה משוכנע לחלוטין כי החשדות נגד ידלין מקורם בעלילה שנרקחה על ידי אויבים פוליטיים, והם שהעבירו את "השמועות" לנצ"מ בנימין זיגל ז"ל במחלקת חקירות הונאה. לפני ישיבת הממשלה שבה היה אמור להתקיים דיון חוזר בהמלצה למנות את ידלין לנגיד, התכנסו ידלין, אבא ושלמה פלד, חבר קרוב של שניהם ועורך דין ידוע. יחד ניסחו שלושתם מכתב שיציג לשרי הממשלה את גרסתו של ידלין לחשדות שפורטו במכתבו של ברק. בשיחה שניהלו לפני כן הסתייג שלמה פלד מההזדהות המוחלטת של אבא עם ידלין, ופנה אל ידלין במילים, "אברהם שם את כל כובד משקלו הציבורי כשר בממשלה להגנתך, אתה חייב להסתכל לו בעיניים ולומר לו שאין שמץ של אמת באף אחת מהפרשות הנחקרות".

 

ידלין חזר והכחיש בתוקף את כל החשדות, והשלושה ניגשו למלאכת הניסוח. במכתבו כותב ידלין לפי דרישת אבא, "לא קיבלתי אף פרוטה שחוקה אחת". 

הממשלה לא ביטלה את המינוי, אך עיכבה אותו עד לסיום החקירה. אבא היה משוכנע כי די יהיה בחקירה קצרה כדי שידלין יצליח להפריך את כל החשדות נגדו, ובזאת תסתיים הפרשה. אך כעבור כמה ימים החלו להתגנב ללבו ספקות. לובה אליאב ז"ל, ידלין ואבא קיימו דיון במצב לאחר יומיים של חקירות, ואז היה זה אבא שאמר לידלין, "אשר, אני תמיד אשאר חבר לצדך, אבל אתה חייב להיות גלוי איתי, אני צריך לדעת אם יש אמת בחשד הקל ביותר מהחשדות הנחקרים. עמידתי לצדך תהיה אחרת אם יש משהו".

לאחר שידלין שכנע את אבא בחפותו המוחלטת יצא אבא במתקפה חזיתית להגנתו.  בראיון עם שלום קיטל בקול ישראל אמר, "יש כאלה שבישלו את הדייסה הזאת, שהכינו אותה, אין לי ספק שהם יתנו את הדין על כך". תחת הכותרת "עופר תוקף בחריפות את המשטרה" כתב מתי גולן ב"הארץ" כי "שר השיכון אברהם עופר מתח ביקורת חריפה על המשטרה שתרמה לאווירת הלינץ' נגד מר ידלין" ("הארץ", 18.10.76).

 

ב-8 באוקטובר 1976 הודלף לתקשורת כי ידלין עומד להיחקר למחרת היום במטה הארצי של המשטרה ביפו. כניסה של איש ציבור בכיר למטה הארצי לצורך חקירה נראתה לאבא כמו סוף העולם. הוא נחרד מהאפשרות שידלין יצולם בטלוויזיה ובעיתונות, ולכן התקשר לשלמה הלל, חבר קרוב ובאותה עת שר המשטרה, וביקש שהחקירה תיערך בביתו של ידלין. הלל חזר לאבא כעבור זמן קצר ומסר שאין ברירה ועל פי הנהלים החקירה חייבת להיערך ביאח"ה. בתגובה דרש אבא שהלל יתחייב כלפיו שאף עיתונאי לא יצליח לצלם את ידלין נכנס למתקן המשטרתי. אם לא יתחייב בפניו שכך יהיה, אמר, הוא יוביל את ידלין לחקירה במכונית השרד שלו. הלל התחייב, ואכן אף צלם לא הצליח לתפוס את ידלין נכנס ליאח"ה.

 

ידלין היה אוהב נשים מושבע. ברבים מהעניינים שנחקר לגביהם היו מעורבות נשים שהקשרים שניהל איתן חרגו מידידות גרידא. בסמוך לתחילת הפרשה הוא נפרד מרעייתו דליה ועבר לגור עם טליה לבני, עורכת דין צעירה. בחוגים שאליהם השתייך ידלין היה זה צעד חריג ונדיר. לא קרה שפעיל ציבור בכיר עזב את הבית. ניהול פרשיות אהבים נסתרות או גלויות במידה כזו או אחרת היה מותר, אך היה זה לחלוטין בלתי מקובל לעזוב את הבית ולהיפרד (וחס ושלום להתגרש) מהאישה החוקית, שאיתה ייבשת ביצות, הפרחת שממות ונלחמת מלחמות. במשך עשרות שנים אפשר היה לספור על אצבעות יד אחת את המקרים שבהם פרידה של בני זוג הנמנים על הדרג העליון של הפעילים בהנהגה הפוליטית והכלכלית של היישוב והמדינה הפכה לנחלת הכלל.

באחד הימים הראשונים להתגלגלותה של פרשת ידלין ביקש אבא שאבוא בערב הביתה (אליו), כי דלינקה, אשתו/פרודתו של אושרקה, ביקשה לבוא ולדבר.  הגעתי מוקדם, וכשצלצל הפעמון פתחה אמא את הדלת ומולה עמדה דלינקה ולידה טליה, שכיכבה בעמודים הראשיים של כל העיתונים לצדו של ידלין. אמא נשארה פעורת פה. מאחורי הדלת שמענו את דלינקה מקדימה את אמא ואומרת, "תכירי, טלי לבני, בת זוגו החדשה של אשר". עוד לפני שהתיישבה פתחה דלינקה ואמרה, "את לא היחידה שמתפלאת לראות את שתינו יחד, כולם משתוממים. יש לי אמונה מוחלטת בחפותו של אשר. כששתינו פועלות יחד לעזור לו מתייחסים יותר ברצינות למה שיש לנו להגיד להגנתו. אני מאמינה שכשרואים שהתחברתי לטלי כדי לעזור לאשר, זו אמירה חזקה לזכותו".

הייתה לשתיהן בקשה פשוטה מאבא: אתה חייב להשפיע על צדוק (חיים צדוק ז"ל, אז שר המשפטים) והלל (שלמה הלל, אז שר המשטרה) שיסגרו את התיק. אבא השיב חד וחלק, "גם אילו הייתי שר המחזיק בתיקי שני המשרדים יחד, לא הייתי מתערב בחקירה. נכון שהמשטרה מעבירה את אשר עשרה מדורי גיהינום ותורמת ליצירת אווירת לינץ' נגדו, אבל אין סיכוי שבסופו של דבר יטפלו עליו האשמות שווא".

נצ"מ בנימין זיגל מקיים חקירה סמויה נגד אבא ללא האישור הנדרש לקיים חקירה כזו נגד שר מכהן

פרשת עופר הגלויה התחילה בקבילה למשטרה שהגיש יגאל לביב, כתב השבועון "העולם הזה". לביב הגיש למשטרה את הקבילה הראשונה נגד אבא ב-10 בנובמבר 1976, ומיד לאחר הגשתה מינה היועץ המשפטי אהרן ברק צוות לבדיקתה בראשות נצ"מ ר. מינקובסקי ז"ל (ר' מכתבו של ברק לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל מה-7 בינואר 1977, המתאר את השתלשלות הפרשה). באותו שבוע פרסם לביב את פרטי הקבילה במלואם בכתבה ב"העולם הזה".

 

לכאורה, זו הייתה תחילתה של "פרשת עופר", אך למעשה ניהלה החוליה של נצ"מ בנימין זיגל, ראש יאח"ה, תיק סמוי נגד אבא זה שבועות רבים, מבלי שקיבלה אישור מהדרגים המוסמכים במשטרה ובמשרד המשפטים לפתיחת חקירה נגד שר מכהן. כדי להכשיר את השטח לקבלת אישור לחקירה גלויה הדליף זיגל לעיתונות בלוני ניסוי רבים. כבר ב-19 בספטמבר 1976 פרסם אלעזר לוין, בכתבה על פרשת ידלין בעיתון "הארץ", כי "ידוע כי המשטרה בודקת מספר עסקות מקרקעין, במיוחד כאלו של מכירת מגרשים של קופ"ח לשיכון עובדים", וב-6 באוקטובר 1976 כתב בכתבה נוספת על פרשת ידלין כי "שר השיכון אברהם עופר, שב-1970 היה מנכ"ל שיכון עובדים מסר כי לא יגיב בנושא פרשת ידלין". שבועיים לאחר מכן, ב-20 באוקטובר, פרסם לוין כתבה נוספת ב"הארץ", שכותרתה "המשטרה העמיקה חקירתה בפרשת ידלין", וכותרת המשנה שלה "חודשה החקירה בעסקי שיכון עובדים". בכתבה דיווח כי "התחדשה החקירה בפרשה שבה קנתה שיכון עובדים חלקה גדולה מערבית לשכונת נוה יעקב. העסקה נעשתה בתקופה בה היה מנכ"ל החברה אברהם עופר, היום שר השיכון".

כל הידיעות הנ"ל מקורן בהדלפות מהיחידה של זיגל שחקרה את "פרשת ידלין", עוד בטרם הולדתה של "פרשת עופר" הגלויה. עולה מהן כי "פרשת עופר" נולדה בצוות של זיגל מיד לאחר תחילת פרשת ידלין, כנראה בתגובה להתייצבותו של אבא לימינו של ידלין בממשלה ובתקשורת ולהתקפותיו החריפות נגד לביב והמשטרה בכל פורום אפשרי.

 

לאבא היה מידע מהימן כי לביב היה זה שהביא למשטרה את השמועות על ידלין, כשליחם של אלה "שבישלו את הדייסה". את החומר על אבא הוא כבר מסר בדלת הראשית בצורת "קבילות". לימים הודה לביב בראיון לשאול אברון מידיעות אחרונות כי "נאלצתי לחשוף אותו (את אבא ד. ע.) כדי להתגונן מהתקפותיו עלי" ("ידיעות אחרונות", 4.3.84).

אנחנו שלושה בנים במשפחה. גדלנו עם אבא של סופי שבוע וחגים בלבד: ארוחת ליל שישי, ארוחת שבת בצהריים וארוחות ערבי חג היו קודש. גם כשהיינו בגיל הטיפשעשרה לא היו שחרורים בליל שישי לפני עשר בלילה. מסורת הארוחות נמשכה גם לאחר שעזבנו את הבית והקמנו משפחות משלנו. בליל שישי ובשבת בצהריים כל הבנים ומשפחותיהם היו מתכנסים בבית אבא, מחליפים חוויות מהשבוע ומתענגים על מאכליה המופלאים של אמא. כשהתחילה הפרשה הייתי בן 32, עו"ד מצליח וקרוב מאוד לאבא, שהתייעץ איתי בעניינים רבים.

 

באחד מאותם ערבי שישי באמצע אוקטובר 1976, חודש לפני תחילתה של "פרשת עופר", קרא לי אבא לחדר עבודתו מייד כשהגעתי. כשהיינו שנינו לבדנו בחדר, סיפר כולו נסער ונרגש כי באותו יום אחר הצהריים הופיע אצלו עו"ד חיים גושן. גושן סיפר לו כי במהלך החקירה שלו בקשר לחשדות נגד ידלין חפרו בכל תיק במשרדו ותפסו אותו בעבירות שונות שאינן קשורות בפרשת ידלין עצמה, אך עלולות לעלות לו ברישיון עריכת הדין שלו. הוא סיפר גם כי הסכים לשמש כעד מדינה ולהעיד על תשלומים ששילם לידלין מתוך שכר הטרחה שקיבל עבור טיפול בתיקים שזה העביר לו. בתמורה הובטחה לו חסינות גם בעבירות שאינן קשורות לפרשה, והובטח לו כי רישיון עריכת הדין שלו לא יישלל. את ההסכם הנ"ל התנה זיגל בכך שגושן יעיד ששילם תשלומים דומים לשר עופר. גושן אמר לאבא שאם לא יפעיל את קשריו עם צדוק והלל כדי לעצור את זיגל, הוא לא בטוח שלא יישבר וימסור עדות שקר נגדו.

אבא המשיך וסיפר שממש זרק את גושן פיזית מהבית למשמע הדברים וצעק עליו כי "אף אחד מהשרים לא יתערב בחקירת משטרה, תשכח מזה, אתה יודע שמעולם לא שילמת לי אגורה, ואני לא מאמין שתגיע לשפל כזה של עדות שקר נגדי".

 

גושן היה מן הפעילים המרכזיים של מפא"י בעיירות הפיתוח, בעל משרד עורכי דין קטן בתל אביב שניצל ללא בושה וללא מעצורים את מעמדו כעסקן כדי לקבל עבודה מחברות במשק העובדים. ידלין נתן לו לטפל בעסקאות רבות, ומתוקף תפקידו כמזכיר חברת העובדים (הגוף בהסתדרות שהיה אחראי על כל משק ההסתדרות) לחץ גם על אבא שייתן לו לטפל בעסקאות של שיכון עובדים, שהשתייכה לחברת העובדים.

 

באמצע נובמבר 1976, זמן קצר לאחר תחילתה של פרשת עופר, פורסמה בעיתונות החלטת הפרקליטות להגיש כתב אישום נגד ידלין, שיכלול גם את עדותו של גושן. באותם פרסומים לא נכללו הדלפות לגבי עדות של גושן נגד עופר. מסיבה זו הניח אבא שגושן לא טפל עליו את עדות השקר, וכי בסופו של דבר הושמטה דרישה זו מהסכם עד המדינה שהושג עמו. בשלב זה סבר אבא כי עדות שקר כזו לא קיימת ולא תהיה קיימת. הגשת כתב האישום נגד ידלין קרעה את אבא מבפנים: "איך יכול להיות שהוא עשה דבר כזה. לקחת kickback, זו השחיתות בהתגלמותה".

מה שאבא לא ידע הוא שגושן נשבר ומסר לזיגל עדות שקר על תשלומים ששילם כביכול גם לאבא. ידוע לי ממקור ראשון על אדם אחד נוסף לפחות שנחקר על ידי הצוות של זיגל בחשד שהיה שותף כביכול למעשים פליליים שאבא היה מעורב בהם, חקירה שנגמרה בלא כלום.

 

הצוות של נצ"מ מינקובסקי ז"ל, שלא ידע דבר על חקירת הלוויין הסמויה של זיגל, חקר את כל עשרת הנושאים שהוזכרו בקבילה הראשונה של לביב, ולא העלה דבר. באורח פלא ובתזמון מושלם, רגע לפני שהסתיימה חקירת העניין האחרון בקבילה הראשונה הגיש לביב קבילה נוספת, ובה 12 נושאים נוספים. הדבר חזר על עצמו פעמיים נוספות, ובסך הכול העלה לביב 30 פרשיות.

 

הפרשה הייתה כעת במערכה השלישית שלה, לאחר שפעמיים צצה קבילה חדשה רגע לפני שהסתיימה בדיקת הקבילה הקודמת. אבא היה בתחושה שהפרשה לא תיגמר לפני שהוא ייגמר. הפרטים של כל קבילה כזו נופחו והודלפו על ידי לביב לתקשורת. יום אחרי יום התפרסמו כתבות בעמודים הראשיים של כל העיתונים, ברדיו ובטלוויזיה.

 

במחזה "הספר מסביליה" אומר באזיליוס: "הדיבה, אדוני ! אינך יודע במה אתה מזלזל; ראיתי צדיקים, שבעטיה עמדו על פי פחת. האמן לי, אין סיפור חסר שחר שאי-אפשר להפיצו בין יושבי קרנות של עיר גדולה, ומבלי שייקלט; הרע נעשה; הוא נובט, מתפשט, ונעשית המולה ציבורית, מקהלה עולמית של שנאה ונידוי. מי יוכל לעמוד בזה? גם לא השטן."

בשבת בצהריים שבתפר בין הקבילה השנייה והשלישית היה אבא במצב רוח קשה. הוא שקע לתוך שתיקה בכורסתו וקרא בשירי ביאליק. בשלב מסוים יצא לחצר והשאיר את הספר פתוח. אחי קרא לי לראות שהספר פתוח בשיר "אבי": "שבת יום-תמים אל-עקרבים בתוך מרזח סרוחים. גמע הבל פיהם והתגאל ברוח שפתיהם. יום יום – עלות לגרדום. יום יום – השלך לגב אריות."

והנה בשבוע האחרון של דצמבר 1976 החל להסתמן סיום חיובי לפרשה. רבין מסר לאבא כי הבדיקה של כל שרשרת הקבילות של לביב הסתיימה ללא גילוי כל חשדות המצדיקים פתיחת חקירה משטרתית מלאה. ברק הבטיח לרבין שיפרסם הודעה על סגירת התיק עד סוף אותו שבוע , 31 בדצמבר 1976.

המידע על התפתחות זו הגיע לזיגל, שבידיו כאמור עדות גושן מהחקירה הסמויה. במטרה למנוע את סגירת התיק הדליף זיגל לחבר הכנסת אהוד אולמרט על החומר שבידיו, כדי שיעורר סערה פוליטית. אולמרט לא התמהמה וביום ג', 27 בדצמבר 1976, שלושה ימים לפני מסירת עדות גושן לחוליה של נצ"מ ראובן מינקובסקי, הודיע מעל דוכן הכנסת כי "לראשונה בתולדות המדינה אספה המשטרה נתונים אשר יחייבו בימים הקרובים פתיחת חקירה פלילית נגד שר בממשלה". אבא בדק עם הלל אם אכן התרחשה התפתחות כזו. הלל מסר לו וגם לתקשורת כי דברי אולמרט חסרי שחר. אולמרט מסר את הדברים על סמך ההדלפה מזיגל בדבר העדות בחקירה הסמויה שלו, שהדרגים מעליו לא ידעו כלל על קיומה.

 

בשעה 11:40 ביום שישי של אותו שבוע, בעוד ברק עסוק בניסוח ההודעה על סגירת התיק בלשכתו בירושלים, נלקחה מגושן עדות, כביכול ראשונה. היא נרשמה ביפו על ידי רפ"ק אלכסנדר איש שלום בכתב ידו ובנוכחות נצ"מ ראובן מינקובסקי וסנ"ץ יורם גונן. על אירועי אותו יום שישי כתב ברק לראש הממשלה יצחק רבין: "ביום שישי, 31.12.76, הסתיימה הבדיקה לגבי רובם המכריע של נושאי קבילותיו של מר לביב והצוות היה בדעה שאין בחומר שנאסף לגבי נושאים אלה כדי לבסס את החשדות שהעלה מר לביב. ואולם, באותו יום נמסרה למשטרה הודעה נוספת בכתב יד מפי עד אשר העלתה נושאי בדיקה נוספים. סמוך לאחר מכן דיווחתי לך דבר קיומה של ההודעה ועיקר האמור בה והצעתי זימון פגישה לדיווח מפורט בהשתתפות שר המשפטים. עפ"י הוראתך נקבע הדיון ליום שבת, 1.1.77 בשעה 11.30 בביתך".

 

ברור לחלוטין שזיגל הוא זה שארגן את חקירת גושן באותו יום שישי במשרדי החוליה שלו ביפו, מהלך שמטרתו הייתה לסכל את פרסום הודעתו של ברק על סגירת התיק של אבא.

 

מאופוריה לאבדון

בכל אותו סוף שבוע היה מצב רוחו של אבא מרומם. הוא היה בטוח שביום א', 2 בינואר 1977, יהיה הכול מאחוריו. בארוחת השבת המסורתית היה עליז ועולץ כמו ילד קטן, וחזר לשחק מחבואים עם נכדתו – מרב, בתי, שהייתה אז בת תשע. היא סובבה אותו על האצבע הקטנה כמו שאף אחד אחר לא הצליח מעולם. חודשים לא השתטה כך, והלב התרחב לראות אותו חוזר לעצמו.

אברהם עופר ונכדתו 1975

אבא ומרב, נכדתו הראשונה, ב-1975

כשאני הייתי בן תשע היה אבא אלילם של חבריי. הוא היה משחק אתנו כדורגל במגרש השכונתי ולוקח אותנו לכל משחק ביתי של הפועל פתח תקווה לראות את סטלמך מבקיע שערים בנגיחת ראש. גולת הכותרת הייתה מופע הקסמים שערך בפני ילדי השכונה בסוכה שבנה להם מדי חג סוכות במגרש הריק שמאחורי ביתנו. הציבור הכיר את אבא כביצועיסט. בחמדיה הוא היה זה שהקים את כל הצריפים במחנה; מאוחר יותר היה אחראי על הקמת העיר אשדוד, על שחזור הגבעה של יפו העתיקה, על בניית שכונות רבות ברחבי הארץ על ידי שיכון עובדים ולבסוף על יוזמות פיתוח כשר השיכון. רק הקרובים אליו ידעו שהיה איש ספר, שהיה חובב תיאטרון מושבע, שהכיר את ארץ ישראל ככף ידו וידע את ההיסטוריה שלה מאז ימי התנ"ך. ליל סדר לא נגמר לפני שהקריא למסובים סיפור קצר של עגנון, שעיתון הארץ נהג לפרסם בכל גיליון ערב פסח, ובערב יום העצמאות ערך בבית סדר שההגדה שלו היא מגילת העצמאות (שהילדים קראו בשלמותה) והניגונים שלו שירי תנועת הנוער (בשני קולות כמובן). טיילנו הרבה ברכב וברגל, ועל כל גבעה בארץ ידע לספר את קורותיה בימי התנ"ך. גם בחוכמה היהודית היה בקיא. לא הייתה סיטואציה שלא חידד במעשייה או בסיפור אנקדוטי מההווי היהודי, ולכל נושא הייתה לו בדיחת "אפרופו". סגולה זו עשתה אותו מסמר כל התקבצות חברים, והוא הרבה להשתמש בה לשבירת הקרח בישיבות מתוחות או משעממות. אבא היה גבר מקסים, יפה תואר ובעל קומה תמירה. רק מעטים שהכירו אותו מקרוב לא נקשרו אליו בנפשם. בפעילותו הציבורית והפוליטית התבלט כמי שנלחם תמיד על עמדות בלתי מתפשרות, וסירב להגמישן בגלל אינטרסים זרים לעניין עצמו. מעולם לא פעל כדי לצבור כוח לעצמו, תמיד נלחם על עניין שהאמין בו בכל מאודו. הוא היה ראשון חוטפי המיקרופונים. ב-1955 חטף מיקרופון מגולדה מאיר בכנס בכפר הירוק כדי להעלות דרישה לחיסול הוועדות המסדרות ולקביעת הליכים דמוקרטיים במפלגה (אז מפא"י). הוא היה מהראשונים שנלחמו על שינוי שיטת הממשל, והוא חתום על כמה הצעות חוק פרטיות לשינוי שיטת הבחירות לשיטה אזורית יחסית משולבת כדי להבטיח שייווצרו שני גושים עיקריים בכנסת. הוא היה היוזם של "חוק בדר עופר", המעניק יתרון בחלוקת עודפי הקולות למפלגות הגדולות. התנהלותו הישירה בחיים הציבוריים הקימה לו אויבים פוליטיים רבים.

 

באותה שבת, כשאבא עולץ בבית, צבאו בשכונה הסמוכה עיתונאים רבים על ביתו של רבין; הם חיכו לפגוש את צדוק, ברק והלל בדרכם לפגישה דחופה שהודלף להם על קיומה. למחרת, ביום ראשון בבוקר, התפרסמו ידיעות כי השלושה ערכו פגישה שבה "דנו בדיני נפשות". השמועות, שהגיעו שוב מלביב, היו שזה בעניין הפרשה של אבא, ועיתונאים רבים צלצלו אל אבא וביקשו את תגובתו. בדיון בביתו של רבין מסר ברק את פרטי עדותו של גושן והבטיח כי לא דרושים יותר מיומיים כדי להגיע להחלטה אם יש צורך לפתוח ב"חקירה מלאה". רבין שאל אם הוא יכול למסור לאבא פרטים, וברק ביקש להשיב לו למחרת, בתום ישיבת הממשלה.

 

בהתאם לכך זימן רבין את ברק וצדוק ללשכתו בתום ישיבת הממשלה השבועית כדי לקבל היתר לגלות לאבא את פרטי העדות. אולם ברק אסר עליו זאת בטענה כי "אין מוסרים לנוגע בדבר פרטים על תכנה של בדיקה אלא לאחר סיומה, דהיינו, רק בשלב שבו ניתן להגיע לכלל החלטה אם לפתוח בחקירה מלאה שבמהלכה ייחקר הנוגע בדבר" (ר' מכתב ברק לרבין). כשיצאו צדוק וברק, ביקש רבין מאבא שיכנס ללשכתו ועל אף האיסור של ברק, מסר לו על ההתפתחות של עדות גושן. רבין מסר לו כי העדות סתמית, ללא תאריכים וללא סכומים, וכי דרושים למשטרה רק ימים בודדים כדי להחליט אם לפתוח בחקירה מלאה. גם לאחר עדות גושן היה הצוות בדעה שמעמד התיק של אבא הוא בדיקה, ולא התקבלה החלטה על פתיחת חקירה מלאה.

 

אבא הכחיש נחרצות בפני רבין את עדות השקר שטפל עליו גושן. בהספד שנשא לפני ארונו של אבא בבניין עיריית תל אביב לפני הלוויה, פנה רבין לאבא בגוף ראשון:

"אברהם, ביום א' האחרון בשיחה האחרונה בינינו אמרת לי, ומצלצלים באוזני דבריך, 'יצחק האמן לי שהנני חף מכל פשע' ואני השבתי 'אברהם, אני יצחק רבין מאמין לך'. וכך אנו מלווים אותך למנוחת עולמים, מאמינים בחפותך".

מלשכתו של רבין רץ אבא למשרד המשפטים והתפרץ ללשכתו של צדוק. אבא סיפר לצדוק שידוע לו תוכן עדותו של גושן מפי רבין, וגם בפניו הכחיש את האשמה מכול וכול וביקש "תפסיקו להתקשקש עם הסמנטיקה של בדיקה ולא חקירה, שתהיה חקירה אבל עכשיו, פה במקום על ידי ברק". צדוק העביר את ההחלטה לברק. אבא נכנס ללשכתו של ברק בדלת הסמוכה ללשכת צדוק, חזר בפניו על ההכחשה הנחרצת וביקש ממנו, "חקור אותי אתה בעצמך עכשיו ונגמור את העניין הלילה". ברק סירב הן לאפשרות שיבצע את החקירה בעצמו והן להצעה להקפיץ את הצוות של נצ"מ מינקובסקי ז"ל למשרד המשפטים עוד באותו ערב. האדם ששלח מלפניו היה שבור לרסיסים. צדוק ואני היינו קרובים מאוד. הייתי המתמחה הצמוד שלו במשרד עורכי הדין ובילינו מסביב לשעון שבעה ימים בשבוע במשך שנתיים. עד התאבדותו של אבא חשבתי כמו כולם שאין אדם מחושב וקר ממנו. את מה שקרה במשרד המשפטים באותו יום ראשון הוא סיפר לי כשבא לבית באפקה עוד בערב היום בו התאבד אבא, כששנינו מחובקים; הוא התחיל לבכות כמו ילד קטן, ואני אחריו.

 

אם היה אפשר להזעיק את הצוות של נצ"מ מינקובסקי ז"ל ביום שישי כדי לגבות עדות שנייה מגושן (בהמשך לעדות הראשונה שגבה זיגל שבועות רבים קודם לכן), לא הייתה צריכה להיות כל בעיה להזעיק את הצוות למשרד המשפטים עוד באותו יום ראשון בערב. או שברק לא הבחין שלפניו אדם שבור, או שהבחין בכך, אך לבו היה לב אבן. בתור חבר כנסת ושר בממשלה היה אבא בעל חסינות, ולא ניתן היה לעצור אותו במהלך חקירה. ברק ידע זאת, ולכן היה זה תקין לחלוטין אילו היה נחקר על ידי הצוות המשטרתי במשרד המשפטים עוד באותו ערב.

ולמה נשבר אבא?

שלוש פעמים לפני אותו יום ראשון מסרו לו רבין, צדוק והלל כי קבילתו האחרונה של לביב נבדקה ו"אין בחומר שנאסף לגבי נושאים אלה כדי לבסס את החשדות שהעלה מר לביב". אך בכל פעם נולדה קבילה חדשה בדיוק כשעמדו לסיים את בדיקת קודמתה.

 

וכעת אותו דבר קרה בפעם הרביעית – במקום הודעה על סגירת התיק, צצה עדותו של גושן, שגם אם נראתה מופרכת על פניה, דרשה "בדיקה של כמה ימים". אני יכול לדמיין לעצמי איך אבא יצא מלשכתו של ברק כשהוא משוכנע שהפרשה לא תסתיים ללא "חקירה פלילית נגד שר", כפי שהודיע אולמרט מעל דוכן הנואמים בכנסת, וכיצד, בדרכו החוצה מלשכתו של ברק, גלגל בראשו את כותרות הענק בעמודים הראשיים של כל העיתונים: "לראשונה, שר בישראל...", לצד תמונות שלו נכנס למתקן משטרתי;  "עופר אחרי ידלין – גושן נתן לעופר כמו לידלין...", והרי נגד ידלין הוגש כתב אישום מבוסס בעניין גושן; "המאהבות של שני המושחתים..."; כיצד עברה במוחו המחשבה, "איך אסתכל בעיניים לכולם אחרי מבול פרסומים כזה". המחשבה על כניסה למתקן משטרתי לחקירה, גם כשהיה ברור לו שלא תעלה דבר, הרסה את הדימוי העצמי שלו כאיש ציבור וריסקה את חוט השדרה שלו.

 

נוסף לכך, כפי שאחי ואני גלינו רק ביום התאבדותו, אבי ניהל רומן ארוך שנים עם אישה נשואה ואם לשתי בנות. האפשרות של פרסום הרומן עם המאהבת הייתה בעיניו הרס שתי המשפחות, גם שלנו וגם שלה. כמה חודשים לפני כן הסתובב לביב בבתי הקפה האופנתיים של תל אביב והתפאר שכמו שחיסל את ידלין יגמור גם עם אבא כשיפרסם תמונות שלו ושל המאהבת מבלים בחו"ל, ושבקרוב יפרסם כתבה על הרומן רב השנים שלו. אבא ניצל אז את קשריו הטובים עם אורי אבנרי, שעמד בראש מחנה השלום וערך את "העולם הזה", כדי לבקש שיעצור את הפרסום (לעומת זאת, מעולם לא ניצל לנצל קשרים אלה כדי למנוע פרסומים בעניין פרשת ידלין או הפרשה שהוא עמד במרכזה). עד מותו היה משוכנע שאנחנו הבנים לא ידענו דבר על הרומן, ואכן לא ידענו. אליי הגיעו שמועות על הרפתקאות אהבים, אבל אפילו לא רמז על רומן שנמשך 17 שנים.

 ביום ה-3 בינואר 1977, ירד גשם כבד, בלתי פוסק. אף לא קרן שמש אחת הגיחה מבין העננים הכבדים והשחורים משחור שכיסו את השמיים. באותו יום היה אהרן ברק אמור להודיע על סגירת תיק החקירה נגד אבא, וכך לשים קץ לחודשיים וחצי של גיהינום שעברו עליו. אבא הופיע במפתיע בבית באפקה לפני הצהריים. אמא, שמעולם לא ראתה אותו בבית בשעה כזו, שאלה בדאגה רכה מה קרה, ואבא השיב לה בפנים מלאי יגון תהומי: "ברק לא יפרסם היום הודעה על סגירת התיק, יש עדות נוספת שצריכה להיבדק". אמא השיבה, "אז ייקח עוד קצת זמן, זה לא הזמן להישבר עכשיו, כשאנחנו בסוף הדרך". ואבא ענה "גם אם בסופו של דבר התיק ייסגר, זה לעולם לא יחזור להיות אותו דבר". זמן קצר לאחר מכן נכנס אבא לחדר העבודה שלו, הכניס לתיק את האקדח שהוציא מהכספת ויצא. הוא יצא ללא חיבוק ונשיקה, וזרק לעבר אמא, "דוד (הנהג) יבוא לאסוף אותך לפנות ערב, יש לנו כרטיסים לתיאטרון". בתחנת האוטובוס הקרובה הוריד את דוד ונסע לחוף תל ברוך לבדו (באותם ימים לא היו לשרים שומרי ראש).

 

כשהצמיד אקדח לרקתו ולחץ על ההדק היה אדם שבראיה הסובייקטיבית שלו חרב כל עולמו ללא תקנה. "גם אם בסופו של דבר התיק ייסגר, זה לעולם לא יחזור להיות אותו דבר", אמר לאמא בשיחתם האחרונה, בבוקר היום שבו התאבד. "וגם כאשר צדקתי תצא לאור. הכל נקרע בקרבי", כתב במכתבו האחרון. מצב נפשי כזה, שבו מתמוטט כל עולמו של אדם, אופייני למקרי ההתאבדות השכיחים של אנשים שננטשו על-ידי בני זוגם שהיו כל עולמם, או של בעלי הון שירדו מנכסיהם.

"וכאשר צדקתי תצא לאור"

ממכתב ברק לרבין על השתלשלות הפרשה יוצא כי כל מה שנדרש כדי לטהר את שמו של אבא הוא להפריך את עדות גושן.

 

17 שנה לאחר התאבדותו של אבא צוטט זיגל בכתבה ב"ידיעות אחרונות" לגבי חקירה שהוא ניהל בקשר לשר עופר כאילו אמר לכתב ש"התיק הזה היה סגור לחלוטין. מה שנותר לנו זה להזמין את השר לשיחה פורמאלית. כבר ידענו הכל. התיק היה מוכן להגשה לפרקליטות" (מוסף "שבעה ימים", "ידיעות אחרונות", 18.3.94).

 

תוכן הציטוט הנ"ל של דברי זיגל היה האישור הראשון שהגיע לידי לכך שזיגל ערך חקירה סמויה לגבי אבא שלושה חודשים לפני שהוקם הצוות של נצ"מ מינקובסקי ז"ל. לקח לי כמה ימים לעכל את המשמעות ולאזור אומץ להתקשר לזיגל ולבקש פגישה. כשדיברנו בטלפון הגיע קצב דפיקות הלב שלי ל-180 בדקה. זיגל הסכים להיפגש ללא היסוס. בפגישתנו ב-10 באפריל 1994 הצגתי לו את הכתבה ומייד לאחריה את מכתבו האחרון של אבא, שבו כתב: "אין לי ספק שהאמת תצא לאור ויתברר שלא מעלתי ולא גנבתי ושהכל הן השמצות ועלילות שווא".

 

 לשאלתי השיב זיגל: "בהחלט אפשרי שהגרסה פה (במכתב האחרון של אבא שהצגתי לו) היא הנכונה. גושן העיד לאחר חקירה קשוחה ומתישה. בהחלט ייתכן שלגבי ידלין אמר אמת ולגבי עופר שיקר".

את מהלך הפגישה עם זיגל העליתי על הכתב ואת עיקרי הדברים סיכמתי במכתב שמסרתי לידו עוד באותו יום.

 

במכתב התשובה שלו מודה זיגל כי היחידה שלו חקרה את גושן גם על תשלומים לאבא וכותב:

"במקרה של אביך ז"ל, היתה אומנם עדותו של עו"ד גושן, אך עו"ד גושן היה במסגרת של שותף לעבירה.

ע"ס עדותו בלבד של שותף לעבירה ללא עדות מסייעת, אי אפשר להרשיע אדם בבית משפט, פרט לעבירות שוחד ולכן פרקליט צריך להכריע בגורל התיק".

זיגל ממשיך וכותב:

"היה ברור לנו הכל מה שעו"ד גושן היה מסוגל למסור בחקירתו. ממנו לא ציפינו להשיג הוכחות נוספות. לא נראתה לנו אפשרות להשיג הוכחות נוספות מפעולות או חקירות אחרות פרט להשמעת גירסתו של החשוד. בשלב זה היה צורך לקבל אישור מהיועץ המשפטי להזמנתו של החשוד למסירת גירסה ולשם כך מעבירים תיק לפרקליטות."

החומרים הקיימים בגנזך המדינה בעניינו של אבא כוללים את תיק הבדיקה של החוליה של נצ"מ מינקובסקי ז"ל ואת העדות השנייה של גושן בלבד.  ברור כי זיגל לא העביר דבר לפרקליטות, כי אילו היה עושה כן היה הדבר מדווח מיד לברק, והחומר היה נמצא בגנזך המדינה.

זיגל השאיר את תיק החקירה שלו על אבא קבור עמוק בסליק אישי שלו (לבקשתי נבדק גם תיק החקירה על ידלין בגנזך המדינה, ולא נמצא בו חומר החקירה של זיגל על אבא). הוא שלח את גושן, "האזרח המתייסר", למסור עדות "חדשה", מתוך ציפייה שבעקבותיה תיערך חקירה חדשה שאולי תצליח לחשוף את אותה עדות מסייעת שהוא, זיגל, לא הצליח למצוא. אני משוכנע שעוד באותו יום שישי היה הצוות של מינקובסקי סוגר את התיק של אבא אילו היה יודע על כישלונו של זיגל למצוא עדות מסייעת (לאחר שבמקרה של ידלין מצא הוכחות נוספות למכביר).

 

גם בלי לדעת שזיגל לא הצליח למצוא הוכחות נוספות, עד יום ההתאבדות, יום ב', ה-3 בינואר 1977, לא התקבלה החלטה לעבור מבדיקה לחקירה – עד כדי כך עשתה עדותו של גושן רושם של עדות בלתי מהימנה. גושן סירב להיחקר במכונת אמת על עדותו נגד אבא.

 

בעסקת טיעון הודה ידלין בקבלת התשלומים מגושן שהוכחות על הפקדתם אצל מנהל תיקים של ניירות ערך אוזכרו בכתב האישום.  אבא, מנגד, הכחיש נחרצות שקיבל מגושן סכום כלשהו, "לא פרוטה שחוקה אחת".  בעיזבונו השאיר שלושה חשבונות בנק, שבכולם יחד היה סך של 11,980 לירות. פרט לסכום זה כלל עיזבונו רק את הבית הצנוע באפקה ודירת סטודיו בת חדר אחד בקומת קרקע בירושלים, שאותה רכש לאחר שנבחר לראשונה לכנסת ושבה התגורר בימי הכנסת במקום לשהות בבית מלון על חשבון תקציב הכנסת. שתי הדירות היו ממושכנות עד לתקרה.

 

מיד בתום השבעה נפגשנו, אמי, אחי קובי ואני עם אהרן ברק, אז היועץ המשפטי לממשלה. ברק מיהר לומר ביוזמתו בתחילת הפגישה כי "כל החשדות נגד אברהם היו כלאם פאדי", כאילו ביקש לומר שלא התאבד בגלל שנתפס בקלקלתו. בהמשך הפגישה הבאנו בפני ברק שתי בקשות: שיאפשר לי לעיין בתיק החקירה של אבא ושיורה למשטרה להמשיך בחקירת החשדות. ברק סירב לשתי הבקשות, ורק לאחר לחץ מתמיד שלנו אפשר לעו"ד אמנון גולדנברג ז"ל לעיין בתיק מטעמי, שנה ותשעה חודשים לאחר בקשתנו, בתנאי שהוא לא יצלם דבר ולא יערוך תרשומות (ר' מכתבו). נפגשתי עם עו"ד גולדנברג בביתו בערבו של היום שבו עיין בתיק. "נשאר בתיק רק עניין אחד פתוח שאתם צריכים להתמודד איתו, עדות גושן. העדות סתמית ועליי עשתה רושם שאינה מהימנה", אמר.

ברק סירב בכל תוקף לבקשותינו להורות על המשך החקירה, שהעלינו בפניו במהלך ביקור התנחומים שערך אצלנו בימי השבעה ובפגישתנו אתו מיד לאחריה. ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל, לחץ עליו גם הוא לבקשתנו, מתוך אמונה בחפותו של אבא, אך ברק עמד בסירובו. רבין לא הרפה עד שקיבל מברק חוות דעת מנומקת בנושא. אילו היה ברק מורה על המשך החקירה על ידי הצוות של נצ"מ מינקובסקי ז"ל, גם צוות זה, כמו הצוות של זיגל, לא היה מוצא כל הוכחות נוספות (כי גושן שיקר), והמשך החקירה היה מטהר את שמו של אבא.

בראיון לשלמה נקדימון אמר נצ"מ מינקובסקי ז"ל, שגבה מגושן את העדות נגד אבא:

"לעופר נגרם יותר מאשר עוול. הוא הלך לעולמו כאיש חף מפשע." ("ידיעות אחרונות", 25.4.86)

והוא מוסיף:

"לדעתי אין להעניק לאדם חסינות של עד מדינה אם גרסתו איננה נתמכת על ידי עדים בלתי תלויים, מסמכים, מוצגים, או ראיה טכנית כלשהי, והוא גם מסרב להיחקר במכונת אמת."

ביום 13.2.77, מיד לאחר ההתאבדות, פרסם ידיעות אחרונות כתבה שבה מתייחס הגרפולוג ד"ר אריה נפתלי למכתבו האחרון של אבא: "אני משוכנע שהוא האמין במה שהוא כתב", והכוונה כמובן גם למילים "לא מעלתי ולא גנבתי ושהכל הן עלילות שווא".

 

כשנה לאחר ההתאבדות הזמין אותי גושן אליו הביתה מיוזמתו והתוודה בפניי שעדותו נגד אבא הייתה עדות שקר במטרה להיחלץ מאישומים פליליים ומשלילה של רישיון עריכת הדין שלו (המדינה אכן הצטרפה כצד בהליכי המשמעת של לשכת עורכי הדין נגדו עקב התשלומים ששילם לידלין, ומנעה השעיה). הוא סירב בכל תוקף לבקשתי שייצא בהצהרה גלויה על הדבר: "אני אדם חולה ולא אעמוד במאסר". 

 

במשך השנים אספנו חומר שיתמוך בהכחשה הטוטאלית של אבא במכתבו האחרון, אך לא יכולנו להוציא את הדברים החוצה לפני שאושר לנו לעיין בתיק החקירה של אבא ולקבל צילום של עדות גושן. מבחינה חוקית הדבר התאפשר רק בחודש מרץ 2008, ובידי צילום של אותה עדות סתמית ובלתי מהימנה.

ב 2008, יותר מ-30 שנה לאחר התאבדותו של אבא, החלטנו לדחות את חשיפת החומרים שמוציאים את צדקתו לאור עד לאחר מותה של אמא, כדי למנוע ממנה להתמודד עם פרסומים בתקשורת על חייו הכפולים של אבא, שלא פורסמו מעולם.

 

ב-18 לאוקטובר 2015, בגיל 92, מתה אמא מות נשיקה, כאשר עד יומה האחרון הייתה פעילה וצלולה.

בשבת ה-7 במרץ 2015, שבעה חודשים לפני מותה, נערכה בכיכר רבין עצרת הבחירות שבה הופיע מאיר דגן. שאלתי את אמא אם היא רוצה שנלך לעצרת, ותשובתה הייתה "אני לא רוצה שיתפרסם בתקשורת שאלמנתו של אברהם עופר גם השתתפה". מילים אלה היו הוכחה מאלפת שאחי ואני פעלנו נכון כשדחינו את פרסום מסכת זו עד לאחר מותה.

 

אבא היה חילוני גמור, אך בכל תפקיד שבו כיהן תמיד מצא מקום לסייע להקמת ישיבות ותמיכה בהן. כששאלו אותו איך זה מסתדר עם האפיקורסות שלו, נהג להשיב "זה בשביל העולם הבא". אז אם יש עולם הבא ומסתכלים עלינו מלמעלה, אני בטוח שאבא סולח על כך שרק היום אני תורם את תרומתי לקיים את הדברים שכתב במכתבו האחרון ולהוציא, סוף סוף, את צדקתו לאור.

 

* * *

 

בד בבד עם עליית אתר זה לאוויר התפרסמה כתבה מאת העיתונאי שלמה נקדימון במוסף סוף השבוע של "הארץ". לקריאה / לכתבה באתר "הארץ"

 

ב-15 בינואר 2016 פרסם עקיבא נוף תגובה לכתבה ב"מוסף הארץ", תחת הכותרת "זהותו של של השטינקר".

© 2023 by  Memorial. Proudly created with Wix.com

עם אשר ידלין בוועידת ההסתדרות